האמת על תקליטי מוזיקה קלאסית ישנים: למה רובם חסרי ערך ואיך לזהות את הנדירים שבהם?
ירשתם אוסף תקליטי מוזיקה קלאסית ישנים ואתם בטוחים שמצאתם אוצר בבוידעם? רגע לפני שאתם ממהרים להעריך את שוויו, כדאי להכיר את המציאות המורכבת של שוק האספנות. הנה כל הסיבות לכך שדווקא המארזים המהודרים של גדולי המלחינים איבדו ברובם את ערכם, כיצד השפיע דור הייקים על הצפת השוק המקומי, ואיך בכל זאת תוכלו לזהות בעיניים מקצועיות את אותן הדפסות נדירות שכן נחשבות למבוקשות ויקרות
אנשים רבים הניגשים למלאכת מיון ופינוי של תכולות בתים ודירות ירושה, נתקלים לא פעם בפרדוקס מרתק ומבלבל. מצד אחד, הם מוצאים בסלון הבית אוסף מרשים, כבד ושמור היטב של תקליטי מוזיקה קלאסית ישנים. התקליטים לרוב עטופים במארזי קרטון מהודרים ומפוארים, נושאים שמות של ענקי היסטוריה כמו בטהובן, מוצרט או באך, ומוטבעים עליהם סמלים של חברות תקליטים יוקרתיות ותיקות. במבט ראשון, קל מאוד להניח שמדובר באוצר בלום. הרי אלו פריטים בני עשרות שנים, המייצגים תרבות גבוהה ומוזיקת מופת והם גם לרוב שמורים במצב מדהים. מצד שני, כאשר אותם יורשים או בעלי אוספים מנסים לברר את שוויים של אותם תקליטי ויניל קלאסיים בקרב אספנים, סוחרים או חנויות, הם מגלים להפתעתם שהביקוש אליהם כמעט אפסי, וברוב המוחלט של המקרים הם אינם נחשבים לפריטים בעלי ערך כספי או עניין אספני כלשהו.
כדי להבין מדוע התופעה הזו מתרחשת, ולמה תקליט רוק משנות השבעים במצב בינוני עשוי להימכר בסכומים גבוהים יחסית, בעוד שמארז מהודר של סימפוניות קלאסיות יימסר בחינם, חובה לצלול אל המנגנון האספני, הטכנולוגי וההיסטורי שעיצב את שוק המוזיקה.
כאדם שבוחן, מעריך ורוכש אוספים רבים לאורך שנים, אני נתקל בפער הזה כמעט בכל שבוע. הציבור הרחב נוטה להניח שגיל התקליט ושם המלחין מעידים על נדירותו, אך בעולם האספנות המציאות פועלת על פי חוקים שונים לחלוטין.
אשליית הגיל ושמות המלחינים המפורסמים
אחת הטעויות הנפוצות ביותר בתחום הערכת תקליטי ויניל היא המחשבה שאם שמו של מלחין מפורסם מופיע על העטיפה, התקליט חייב להיות חשוב ובעל ערך. למעשה, ההיפך הוא הנכון ברוב המקרים. יצירותיהם של בטהובן, צ'ייקובסקי, ויולדי וברהמס הוקלטו והודפסו מחדש אלפי פעמים על ידי מאות תזמורות ברחבי העולם לאורך עשרות שנים.
בניגוד ללהקת פופ או רוק שהוציאה אלבום ספציפי בנקודת זמן אחת, יצירה קלאסית היא נחלת הכלל, וכל חברת תקליטים, מגדולות ומרשימות (כמו למשל Deutsche Gramophones הידועה בכינוי הלייבל הצהוב) ועד קטנות וזולות, יכלה להקליט ולהפיץ את אותה יצירה.
לכן, כאשר אתם אוחזים בתקליט ישן של "ארבע העונות", אינכם אוחזים ביצירה חד פעמית שאין לה תחליף, אלא באחת מתוך אינספור גרסאות שנוגנו והודפסו. העובדה שהתקליט הודפס בשנות השישים או השבעים אינה הופכת אותו לנדיר, שכן באותן שנים, מוזיקה קלאסית הייתה ז'אנר פופולרי מאוד בקרב קהל מבוגר ומבוסס כלכלית.
היצע עצום מול ביקוש ששינה את פניו
כדי להבין מדוע תקליטי מוזיקה קלאסית ישנים סובלים מאינפלציה מתמשכת, יש להסתכל על משוואת ההיצע והביקוש. בשנות החמישים, השישים והשבעים, מוזיקה קלאסית הייתה סמל סטטוס. משפחות ממעמד הביניים רכשו מערכות סטריאו יקרות לסלון, והתקליטים שנוגנו עליהן היו לרוב של מוזיקה קלאסית. צרכני המוזיקה הזו רכשו את התקליטים במיטב כספם, שמרו עליהם מכל משמר, ניקו אותם, ואחסנו אותם בארונות ייעודיים. התקליטים הללו לא נזרקו ברכבים, לא נלקחו למסיבות פרועות ולא נשרטו כמו תקליטי הרוק והפופ של בני הנוער באותה תקופה.
התוצאה ההיסטורית של ההתנהגות הזו היא שהיום, כאשר בני הדור ההוא הולכים לעולמם והדירות עוברות הליכי פינוי ירושות או פינוי דירות נפטרים, השוק מוצף בכמויות אדירות של אוספי מוזיקה קלאסית במצב מצוין.
תאמינו או לא, אך ההיצע הוא כמעט אינסופי. בכל רגע נתון קיימים אלפים רבים של תקליטים קלאסיים המחפשים בית חדש. במקביל, הביקוש הכללי למוזיקה קלאסית ירד באופן יחסי לאורך העשורים, מה שיוצר חוסר איזון קיצוני.
שפע עצום של תקליטים המתמודד מול קהל מאזינים ואספנים קטן משמעותית, ועל פי חוקי הכלכלה הבסיסיים ביותר, עודף היצע מוחק כמעט לחלוטין את הערך הכספי.
הזווית הישראלית: דור הייקים והצפת שוק הפינויים
בישראל, תופעת חוסר הביקוש לתקליטים קלאסיים מקבלת זווית תרבותית ודמוגרפית ייחודית, הקשורה באופן הדוק לעולי מרכז אירופה, ובעיקר לדור הייקים (יהדות גרמניה). עבור דור זה, האזנה למוזיקה קלאסית לא הייתה רק תחביב או שעות פנאי, אלא אבן יסוד של תרבות גבוהה וחינוך. בכל בית מכובד של יוצאי גרמניה ואוסטריה, ניצבה מערכת פטיפון מוקפדת ולצידה ספריית תקליטים עצומה.
הייקים היו צרכנים אדוקים ושיטתיים של תקליטי מוזיקה קלאסית. הם רכשו מהדורות שלמות ומפוארות של יצירות מופת, וטיפלו בתקליטים בחרדת קודש של ממש. התקליטים נוקו במברשות ייעודיות ואוחסנו בצורה אנכית בתנאים אידיאליים.
לצערנו, הרוב המוחלט של בני הדור המייסד הזה עברו מהעולם בעשורים האחרונים. התוצאה בשטח היא שמשפחות וחברות העוסקות בפינוי דירות וירושות מצאו את עצמן מפנות אלפי דירות עמוסות באוספים מוזיקליים אדירים וחסרי פגם. כך נוצר מצב שבו השוק הישראלי, שהוא שוק קטן ומצומצם ממילא, הוצף לפתע ברבבות תקליטים קלאסיים במצב מעולה.
כאשר היצע פתאומי ואדיר כזה פוגש קהילת אספנים מקומית שמתעניינת בעיקר ברוק, פופ ומוזיקה ישראלית, התוצאה הכלכלית ברורה: קריסה מוחלטת של הערך המסחרי של רוב האוספים הללו בארץ.
המעבר לפורמטים דיגיטליים
מעבר לעניין ההיצע והדמוגרפיה, ישנה סיבה טכנולוגית עמוקה לכך שאפילו חובבי המוזיקה הקלאסית עצמם נטשו את הוויניל. מוזיקה קלאסית מאופיינת בטווח דינמי קיצוני. יצירה יכולה לעבור בתוך שניות מרגע שבו תזמורת שלמה מנגנת בעוצמה מחרישת אוזניים, לרגע של שקט מתוח שבו נשמע רק כינור יחיד המנגן בצליל חרישי.
פורמט הוויניל, על אף שהוא מאופיין בצליל חם (גם לי נמאס מהקלשיאה הזו - אבל היא באמת נדרשת כאן), סובל מבעיה מובנית של רעשי רקע. כל גרגר אבק, כל שריטה מיקרוסקופית וכל חשמל סטטי מייצרים רעשי פיצפוץ ורחשים. בעוד שבמוזיקת רוק רועשת התופים והגיטרות ממסכים את הרעשים הללו, בקטעים השקטים של מוזיקה קלאסית, רעשי הרקע של הויניל הופכים לבולטים וטורדניים.
כאשר הופיע תקליטור הקומפקט דיסק בשנות השמונים, הוא הציע הבטחה שהייתה בגדר קסם עבור חובבי המוזיקה הקלאסית: שקט מוחלט. הדיסק אפשר להאזין לקטעים החרישיים ביותר ללא שום רעש רקע טכנולוגי. כתוצאה מכך, חובבי המוזיקה הקלאסית היו הראשונים לאמץ את הדיסקים, והראשונים להיפטר מאוספי הוויניל שלהם, מה שהציף את שוק המשומשים עוד יותר.
ההבדל בין מאזין לאספן
חשוב לעשות אבחנה חדה בין מי שמחפש תקליט כדי להאזין למוזיקה, לבין מי שאוסף תקליטים. מאזין של מוזיקה קלאסית רוצה פשוט ליהנות מהיצירה. כיום, הוא יכול לעשות זאת באיכות גבוהה וחינמית ברשת, או בדיסקים משומשים שעולים שקלים בודדים. אין לו שום סיבה רציונלית לשלם סכומי כסף גבוהים יותר על תקליט ויניל ישן שמייצר רעשי רקע.
אספן, לעומת זאת, לא קונה את התקליט רק בשביל המוזיקה. אספנות תקליטים נשענת לרוב על הקשרים תרבותיים, נוסטלגיה, מרד נעורים, והערצה לאמנים שהיו סמלי תרבות של תקופה.
קל מאוד להבין מדוע אספן ישלם סכום גבוה על הדפסה ראשונה של פינק פלויד או של כוורת, בתחום הקלאסי, הממד הזה של תרבות הפופ חסר ברובו, ולכן רוב התקליטים הקלאסיים נותרים מחוץ למעגל העניין האספני הכללי.
בעולם, אגב, התמונה מעט שונה מאשר בישראל. בשווקים בינלאומיים כמו יפן או בריטניה, קיימת קהילה מובחנת ומבוססת של אודיופילים ואספני תקליטי ויניל קלאסי כבדים. אולם, גם שם התעניינות האספנים מופנית רק לאחוז זעיר מתוך כלל התקליטים שיוצרו אי פעם, בעוד הרוב המוחלט נמכר בדולרים בודדים.
החריגים: אילו תקליטים קלאסיים נדירים בכל זאת נחשבים למבוקשים?
למרות התמונה הפסימית לכאורה שהצטיירה עד כה, אסור למהר ולזרוק או למסור תקליטים מהז'אנר קלאסי לפח מבלי לבחון אותו מקרוב. בתוך האוקיינוס העצום של תקליטים קלאסיים נפוצים וחסרי ערך, מסתתרים לעיתים פנינים אמיתיות, פריטי אספנות מבוקשים שיכולים להגיע לשווי של מאות ולעיתים אלפי דולרים בקרב אספנים בינלאומיים.
מה שהופך תקליט ויניל קלאסי לנדיר ומבוקש אינו שם המלחין, אלא שילוב מורכב של חברת התקליטים, תאריך ההקלטה, הטכנולוגיה, המבצע, ומספר המטריצה.
תור הזהב של הסטריאו המוקדם
התקליטים הקלאסיים המבוקשים ביותר בעולם הודפסו בתקופת חלון קצרה יחסית, מסוף שנות החמישים ועד אמצע שנות השישים. זו הייתה תקופת המעבר מהקלטות מונו להקלטות סטריאו.
חברות כמו דקה הבריטית Decca Records וגםRCA האמריקאית השתמשו בציוד הקלטה מבוסס מנורות שפעל באיכות פנומנלית. אודיופילים אדוקים טוענים עד היום שהסאונד שהופק באותן שנים הוא המציאותי והעמוק ביותר. הרוב המוחלט של האספנים בוחנים את תווית התקליט עצמה במרכז הפלסטיק כדי לזהות הדפסות ראשונות מאותה תקופה.
נדירות המבצעים
גורם קריטי נוסף לערך אספני הוא זהות הסולן או המנצח. אגדיים שהקליטו מעט מאוד בחייהם, או שפעלו מאחורי מסך הברזל הקומוניסטי ותקליטיהם הופצו במערב בכמויות זעירות כמו הכנר ליאוניד קוגן או הצ'לן דניאל שפרן, זכו למעמד קאלט. תקליט מקורי משנות החמישים של מבצע כזה עלול להפוך לפריט מבוקש ברמה עולמית, גם אם יצירת הקונצ'רטו עצמה הוקלטה על ידי אלפי אחרים.
המיתוס סביב תקליטים ספציפיים
לעיתים כותרות ספציפיות מגיעים למחירים כמעט דמיוניים. נכיר מספר מקרים (ממש ממש נדירים) כאלו:
1. "מוצארט בפריזMozart À Paris " - מדובר במארז שיצא בשנת 1956 בלייבל Pathé. הוא מאגד יצירות שמוצרט הלחין בפריז וכולל הקלטות נדירות. נדירות המארז, במיוחד כשהוא מופיע למכירה במצב כמעט חדש הפכה אותו לגביע הקדוש של אספני המוזיקה הקלאסית, ועם שווי שיא של למעלה מ 21000$.
2. ליאוניד קוגן ואליזבת גיללס מנגנים סונטות של טלמן, לקלייר וואיזאי. מדובר על הקלטה נדירה משנת 1964 של זוג הכנרים הנשואים ליאוניד ואליזבת. שווי מוערך של התקליט הוא למעלה מ 8000$.
3. ארנסט אנסרמה עם תזמורת בית האופרה המלכותית 1959. התקליט יצא בסדרת Soria של חברת RCA Victor בשיתוף Decca . זהו אחד מתקליטי האודיופילים המפורסמים והמבוקשים ביותר בשל איכות הסאונד יוצאת הדופן שלו והוא שווה לערך 5700$.
חשוב לזכור, מצב התקליט הוא אבסולוטי. באספנות של מוזיקה קלאסית, גם כשיש בידינו הדפסה נדירה, מצב השימור הוא קריטי. שריטה קטנה שיוצרת רעש רקע בזמן נגינת סולו כינור פוסלת את התקליט לחלוטין. לכן, תקליטים קלאסיים נדירים יהיו שווים כסף משמעותי רק אם הם במצב מושלם לחלוטין.
לסיכום, התפיסה הציבורית ולפיה תקליטים קלאסיים ישנים הם נכס יקר ערך, מתנגשת פעם אחר פעם עם מציאות של שוק רווי. הדור הישן והמסור, ובתוכו קהילת יוצאי גרמניה שהייתה צרכנית אדוקה של הז'אנר, הוריש אחריו כמויות אדירות של אוספים לשוק שבו קהל המאזינים עבר לדיגיטל וקהל האספנים הוא בררן באופן קיצוני. הרוב המוחלט של התקליטים משנות השבעים והשמונים, אלו שהודפסו בסדרות מסחריות גדולות, אינם נהנים מביקוש וערכם האספני זניח.
עם זאת, אין זה אומר שיש לוותר מראש. בין ערמות של תקליטי ויניל למכירה עשויים להסתתר חריגים היסטוריים ופנינים אודיופוליות מתקופת הסטריאו המוקדם. זיהוי הפנינים הללו דורש עין מקצועית, היכרות מעמיקה עם תוויות החברות השונות, הבנה של מספרי הקטלוג ובעיקר הרבה מזל.
שאלות ותשובות על תקליטי מוזיקה קלאסית המיועדים למכירה
שאלה: האם תקליטי מוזיקה קלאסית ישנים שווים כסף?
תשובה: הרוב המוחלט של תקליטי המוזיקה הקלאסית אינו מבוקש ואינו בעל ערך כספי משמעותי, עקב היצע עצום של עותקים בשוק וביקוש נמוך בקרב אספנים, אך קיימים חריגים בודדים ונדירים שכן שווים כסף.
שאלה: למה תקליטי מוזיקה קלאסית פחות מבוקשים?
תשובה: חובבי מוזיקה קלאסית מעדיפים לרוב פורמטים דיגיטליים ודיסקים המציעים שקט מוחלט ללא רעשי רקע של פצפוצי ויניל, מה שהוביל לנטישת הפורמט האנלוגי והצפת שוק המשומשים.
שאלה: איך השפיעו עולי גרמניה הייקים על שוק התקליטים בישראל?
תשובה: דור הייקים צרך ואסף תקליטי מוזיקה קלאסית באופן אדוק. עם הליכתם לעולמם ופינוי דירותיהם, הוצף השוק הישראלי הקטן ברבבות אוספים שמורים, מה שיצר היצע אדיר של תקליטים למסירה או למכירה שריסק את הערך האספני.
שאלה: איך יודעים אם תקליט קלאסי נחשב לנדיר?
תשובה: נדירות של תקליט קלאסי לא נקבעת על פי שם המלחין, אלא על פי סוג תווית ההדפסה שבמרכז התקליט, מספרי הקטלוג, שנת ההוצאה, וזהות הסולן או המנצח בהקלטות ספציפיות ומצומצמות.
שאלה: מה הופך תקליט קלאסי לפריט אספנות?
תשובה: פריטי אספנות קלאסיים הם לרוב הדפסות סטריאו מוקדמות מסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים של חברות כמו דקה, קולומביה או אר סי איי, שמציעות איכות סאונד אודיופילית שקשה לשחזר.
שאלה: מדוע רק חלק קטן מתקליטי הוויניל הקלאסיים נמכרים במחירים גבוהים?
תשובה: תקליטים אלו מבוקשים על ידי קהילה קטנה של אודיופילים ברחבי העולם, המחפשים הקלטות של סולנים וירטואוזים נדירים בהדפסות מקוריות, ומוכנים לשלם פרמיה גבוהה בתנאי שמצב התקליט מושלם לחלוטין.
